<h1>מרדכי הלכ' מקואות סימנים תשמ"ט—תש"נ</h1>
<h2>דף סח.</h2>
שלח רבי אבין באיגרתיה כו' [עד והלכתא אשה חופפת וטובלת בלילה, והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה, קשיא הלכתא אהלכתא, לא קשיא וכו' מ"י] והלכתא אשה חופפת בלילה כו' אבל לא תחוף ביום דבעינן סמוך לחפיפה טבילה, לא קשיא הא דאפשר לחוף במוצאי שבת תחוף בלילה, ולא [תרחק לחוף מעט וה"ה בחול דלא] תרחיק לחוף ביום, הא דלא אפשר לחוף ליל טבילתה, כגון שהוא יו"ט במוצאי שבת, אז חופפת בע"ש אע"פ שטבילתה במוצאי שבת, או בליל שני כגון שחלו שני ימים טובים אחר השבת. וכ"ש אם חל ליל טבילתה בליל שבת או ביו"ט דחופפת ביום וטובלת בלילה. כן יש לפרש לשיטת האלפס, וכן פירש בשאלתות דרב אחאי פרשת אחרי מות. אבל רש"י פסק דעדיף טפי לחוף ביום ולטבול בלילה, והכי פירושו ותמה על עצמך היאך אשה חופפת כו', פי' בקושי התירו להרחיק טבילתה מחפיפתה, אלא משום דהכי עדיף טפי לחוף ביום דאי חייפה בלילה מתוך שמהומה לביתה לא חייפה שפיר. והכי גרסינן והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה, קשיא הלכתא אהלכתא, לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר, ופרש"י הא דאפשר לחוף ביום, כגון בימות החול, חופפת, הא דלא אפשר אלא בלילה, כגון שחל ליל טבילתה במוצ"ש. מיהו היכא שאינה יכולה לחוף בלילה, כגון שליל טבילתה אירע במוצ"ש והוא י"ט, שריא לחוף בע"ש, דבפרק בתרא דנדה פסקינן כרב חסדא דאשה חופפת בע"ש וטובלת אפילו בליל ד' כי אירעו ב' ימים טובים אחר השבת. וכן כתב הרא"ם בספרו כרש"י, דיותר טוב לחוף ביום מבלילה. ופסק בספר התרומה הלכך טוב ונכון שתכנס בחמין ביום בעוד היום גדול, ותחוף עצמה בנחת ולא בחפזון ולא תצא עד לערב, דאף שאלתות דרב אחאי דאסרו לחוף ביום, היינו כי יוצאה בעוד היום גדול, אבל אם היתה שם עד הערב מודה הוא דשרי. והיכא שחל טבילתה במוצ"ש (ויו"ט) [או י"ט], לכל הפירושים חופפת בליל טבילתה ולא תרחיק לחוף מע"ש, אך טוב ונכון שתרחוץ בחמין מע"ש כל גופה וראשה, ובמ"ש תחמם קומקום חמין או קדרה גדולה [ותחוף שם] ותשפשף כל הגוף בידיה, וגם תסרוק ראשה במסרק. ואם הוא יום טוב במוצאי שבת וחל טבילתה במ"ש או (בשני) [ליל שני] בשבת ושני יום טוב אחר השבת, ועתה אי אפשר לה לא לחוף ראשה ולא לסרוק, אז תרחץ בחמין היטב מע"ש ותחוף ראשה, ותשמור עצמה בימים שבינתים מכל טינוף, ובליל טבילתה תנקר ותחצוץ שיניה היטב מן המאכל והבשר שאכלה בימים שבנתיים, דראוי לביאת מים בעינן. כתב ראבי"ה שמעתי קורא תגר ומליזין על בנות ישראל הטובלות אם נכנסו אחר הטבילה במרחץ, וכן כתב נמי רבינו שב"ט דלא עלתה לה טבילה. וראייתם מי"ח דברים שגזרו [שבת י"ג ע"ב] על הבא ראשו ורובו במים שאובים לאחר טבילה, משום שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, ורש"י ז"ל פירש התם הבא ראשו ורובו במים שאובים, בו ביום של טבילה. ובעניותי נראה לי דלא נפסלה הטבילה, וקרוב הדבר בעיני דאפילו לכתחלה יכולה לרחוץ בתר טבילה לאלתר, דההיא גזירה ליתא אלא דגזרו טומאה על המים שפוסלים [ה]אדם שטבל כבר ונטהר, וכן פירש רש"י ז"ל. משמע מכאן [שאדם] דעלתה לו טבילה, דכי גזרו על אדם שקיבל טומאה אע"פ שאין משקה מטמא אדם, והני מילי לענין לפסול התרומה, [כדתנן [פ"ה מ"ב] ואלו פוסלין את התרומה כו', אבל לחולין לא גזרו, ובעלה כו' מ"י] ובעלה חולין הוא, כדאמרינן פרק שני דשחיטת חולין [ל"א ע"א] גבי נדה שנאנסה וטבלה. ע"כ לשון הרב, והוא האריך. וכן שמעתי ממהר"ם להתיר. ולי הדיוט נראה דבמרחצאות שלנו של זיעה ליכא מאן דפליג דשרי אפילו לכתחלה, ואפילו לתרומה לא גזרו.
